איך אומרים בלה-בלה ביפנית?

שש דקות וארבעים שניות. זה הזמן שמוקצה לכל יוצר שעולה על הבמה בערב הפצ‘ה קוצ‘ה – אירוע של תרבות, אמנות ועיצוב שנולד ביפן. זה קורה בעשרות ערים בעולם וגם כאן אצלנו.

ב-16 בנובמבר התקיים בהאנגר 11 בנמל תל אביב ערב הפצ‘ה קוצ‘ה החמישי במספר בישראל. פירוש המילה ביפנית הוא בלה-בלה, אבל ממש לא מדובר בקשקוש.
11 יוצרים מתחומים מגוונים עלו על הבמה, איש איש בתורו, והציגו במשך 6 דקות ו-40 שניות (בדיוק!) את מרכולתם, כשהפורמט המועדף הוא 20 שקופיות ב-20 שניות כל אחת. המציגים השתייכו לתחומי עיצוב ואמנות שונים וגם נבדלו זה מזה בשנות ניסיונם, גילם ומידת החשיפה שלה זכו בעבר. משותפת לכולם, לפחות בעיניי, הייתה מידת החדשנות והחשיבה מחוץ לקופסה שהפגינו וכמובן, הכישרון להוציא רעיון מהכוח אל הפועל.
 

^{פרט מתוך הפרויקט הפקיסטני של ניקולא וילד | איור מתוך עבודתם של ניב שיינפלד ורות גווילי}

בואו נגביל אותם בזמן
את הערב אצרו והנחו ענת ספרן ואיתי מאוטנר. ענת ייבאה את הפורמט לישראל, לאחר שנתקלה בו בטוקיו והתלהבה. את הפצ‘ה קוצ‘ה הראשונה יזמו שני אדריכלים אירופיים שפועלים ומצליחים מאוד בטוקיו, מרק דיית‘ם ואסטריד קליין. “הם התחילו לפני חמש שנים, לקחו חלל וחשבו איך לקדם אותו,” מספרת ענת. “הם חשבו לעשות ערב אדריכלים שלא יהיה מייגע וארוך, ואמרו ‘בואו נגביל אותם בזמן – 20 דימויים ב-20 שניות.’ ככה הם התחילו וזה תפס תאוצה ופועל כבר חמש שנים בלמעלה מ-40 ערים בעולם (158 לפי האתר הרשמי, ש.ש).” ענת, בוגרת לימודי אמנות, התאהבה בפצ‘ה קוצ‘ה בגלל שהיא מחברת אמנות, עיצוב, אדריכלות, אנימציה ותחומים נוספים – כולם על במה אחת בערב אחד.
מה שיפה בפצ‘ה קוצ‘ה כ“תנועה” עולמית, הוא שהכל נעשה שלא למטרות רווח אלא פשוט מתוך אהבת היצירה. האתר הרשמי משמש כאמצעי תקשורת בין הערים השונות בעולם שבהן האירוע מתקיים, דיית‘ם וקליין מחפשים כל העת דרכים להזיז את המיזם הלאה ושומרים שלא יתמסחר.

איך בוחרים את המשתתפים?
ענת: “זה תמיד מאוד קשה ומשולב מאנשים שפונים אלינו ומכאלה שאנחנו פונים אליהם. יש משמעות לעריכת הערב, אנחנו מחפשים גיוון מבחינת דיסציפלינות, מישהו מקצועי, בוגר ופעיל לצד סטודנט שיצא מבית הספר – לא כל אחד כגופו אלא כמכלול. כל הדברים האלה עומדים נגד עינינו. לא נציג ארבעה שעושים אנימציה באותו ערב. עם גבי נתן למשל, אני בקשר מאז הערב הראשון. יש המון יוצרים וזה כיף שלא קל לבחור”.
 

^{תמונת מסך: הקליגרפיה המרקדת של מוחמד חוסיין | כוכבית ברגר, בובה הומלסית מהפרויקט של גבי נתן}

ערב הפצ‘ה קוצ‘ה האחרון היה מרתק ונראה היה שהקהל (ואני בתוכו) פשוט התמוגג מכל אחד מהמציגים. הנה כמה דוגמאות שימחישו עד כמה מגוונות היו היצירות באותו ערב: רות גווילי, מאיירת, וניב שיינפלד, כוריאוגרף ורקדן – שניהם מוכרים ומוערכים בתחומיהם – הציגו עבודה מרגשת שמשלבת מחול ואיור. שיינפלד רקד על הבמה ועל המסכים הוקרנו עבודותיה של גווילי ש“דיברו” עם תנועתו של שותפה ליצירה.
מוחמד חוסיין, בוגר טרי של שנקר, הציג תוכנה שפיתח שלוקחת את השפה החזותית העשירה של הקליגרפיה הערבית צעד נוסף קדימה וגורמת לאותיות לרקוד. האותיות מתעצבות ונעות על פי אופיו של קטע מוזיקלי ומחברות בין תוכן, צליל וצורה.
ניקולא וילד, אמן קומיקס צרפתי, הציג עבודות שעשה עבור ממשלת פקיסטן, ספרי הדרכה שמיועדים לאוכלוסיה אנאלפביתית. בנוסף הוא הציג באמצעות הקומיקס את החוויה האישית שלו בפקיסטן בדרך מלאת הומור.

בחרתי שניים מתוך 11 המשתתפים, שתחומי העיסוק שלהם מתחברים לנושאים שבהם אנו עוסקים כאן: ינון שמחי, מעצב מוצר ובונה מודלים מסטודיו גרובי, וגבי נתן, אמנית רב תחומית שהציגה ופיזרה בקהל – כחלק מפרויקט המתייחס למצוקת הדיור בתל אביב – בובות שמחפשות בית חם. עבודתה תוצג בכתבה נפרדת .
 

^{מודל של קולנוע מוגרבי (ינון שמחי מאחור) | מודל של גימנסיה הרצליה}

תל אביב הישנה קמה לתחייה
ינון ודגנית שמחי הם בעליו של סטודיו גרובי שמספק שירותי עיצוב מוצר ובניית מודלים. בערב הפצ‘ה קוצ‘ה ינון הציג מודלים שנבנו במיוחד עבור סטים של הסרט “שני דגלים” בבימויו של ליאור מולכו (טרם הגיע למסכים). הסרט מתרחש בתל אביב של סוף שנות השלושים, ומהסטודיו הוזמנו מודלים המשמשים בכמה סטים: המבנים ההיסטוריים המפורסמים של קולנוע מוגרבי וגימנסיה הרצליה ועוד שלושה בניינים שאותם מכנה ינון “גנריים לתקופה” – בית באוהאוס ושני בתים בסגנון אקלקטי.
בשונה מאוד ממודלים אדריכליים שמדברים בשפה מוסכמת ומציגים “עולם מושלם”, המודלים האלה היו צריכים להיראות מציאותיים וכן עמידים בתנאי חוץ, פירוק ושינוע, וזה, מספר ינון, היה אתגר מסוג חדש.
המודלים נבנו על פי תוכניות אדריכליות מקוריות שנמצאו בארכיון העיר תל אביב שעליהן חתום האדריכל יוסף ברלין ובעזרת תמונות מהתקופה שמהן למדו המודליסטים על פרופורציות וצורות של פרטי מבנה כגון חלונות, כרכובים ומרפסות. בנוסף הם התייעצו בחוקר האדריכלות ד“ר ברוך רביד שחיבר את הספר יוסף ברלין: ארכיטקט, בין תל אביב הקטנה לעיר הלבנה. רביד ייעץ להם למשל בנושא הצבעוניות, שכן הצילומים מאז הם בשחור לבן, ובנוגע לגודל אבני הסיליקט שבהן השתמשו באותם ימים.
 

^{מודל של בית באוהאוס מבית היוצר של סטודיו גרובי. שימו לב לסימני המים על הקירות}

הרס יצירתי
החומר העיקרי שממנו נבנו המודלים הוא שלד עץ ולוחות PVC מוקצף וקנה המידה ברוב המקרים הוא 1:18 המתאים לתנאי הצילום ולאביזרים בסט.
יצירת אפקט הבלאי של המבנים הייתה מאתגרת. “אני רגיל לבנות מודלים לתעשייה,” אומר ינון. “זאת הפעם הראשונה שנעשה ניסיון בארץ לדמות עיר של פעם. היינו צריכים ללמוד מניסוי וטעייה. מודלים לתעשייה הם הכי חדשים שיכולים להיות והייתה לי בעיה ‘להרוס’ את המבנים”. היישון נעשה באמצעות התזת נוזלים בצבע שחור ואפור במקומות שבהם ניגרים מי גשם על פני המבנה, צביעת בוץ בחלקו התחתון, יצירת קילופי צבע על ידי הדבקת גופים על פני הקירות והסרתם.
את החירוץ שמאפיין את לבני הסיליקט יצרו באמצעות סכין יפני, עבודה שנמשכה שלושה ימים. הצמחייה עשויה בחלקה מפריטים מוכנים שנמכרים לצורך בניית מודלים, אך מכיוון שאלה נראים מלאכותיים מדי, שולבו במודל חלקי צמחיה אמיתיים, כמו ענפים שנראים כעץ שלם. ינון מספר שבמקרה של גימנסיה הרצליה היה צריך “לצנזר” את המגוון הבוטני, שכן במקור היה במקום גן עשיר מאוד.
כל מבנה נוצר במהלך חודש עבודה אינטנסיבי של שני אנשים לפחות. את התוצאות, מבט אל תל אביב של לפני 70 שנה, יהיה אפשר לראות בסרט “שני דגלים”.