האדריכל והגנן ג‘וזף פקסטון יצר מבנה עוצר נשימה בהשראת שושנת המים האמזונית, שלימד את העולם משהו על שימוש בשלד ברזל קל. רק חבל שהיה כל כך חם בפנים

^{ארמון הבדולח, 1851}

ארמון הבדולח, שתוכנן על ידי האדריכל והגנן ג‘וזף פקסטון, היה מצד אחד יצירת מופת, ומצד שני כישלון ארכיטקטוני. בכל מקרה, הוא שיקף את שני תחומי התמחותו של פקסטון: התכנון הביומימיטי בחלקו, כלומר כזה שמחקה מבנים מעולם הטבע, ביטא את היכרותו המעמיקה של פקסטון עם עולם הצומח ומהיקסמותו המיוחדת משושנת המים הטרופית; שקיפותו של המבנה והחום הבלתי נסבל ששררו בתוכו הזכירו שכאדריכל, פקסטון התמחה בבניית חממות.

^{ג‘וזף פקסטון ושושנת המים האמזונית – מקור ההשראה שלו (תמונות: ויקישיתוף)}

ארמון הבדולח נבנה ב-1851 עבור התערוכה הגדולה בלונדון, אירוע היסטורי שנועד להפגין את עליונותה התעשייתית, הצבאית והכלכלית של בריטניה הגדולה באותה תקופה. בתערוכה השתתפו מציגים מכל העולם הקולוניאלי, גם זאת בעצם כדי להאדיר את כוחה של בריטניה, וכמובן, את כוחה של המלכה ויקטוריה – כך האורחים יוכלו להתרשם מהישגיה התעשייתיים של הממלכה ולהיווכח בעצמם עד כמה הם נחותים לעומתה. בתערוכה הוצגו מוצרי תעשייה, פרטי עיצוב, חידושים טכנולוגיים ומיכון תעשייתי, היו בה תערוכות של בעלי חיים, צמחים וחפצי אמנות, ונהרו אליה מיליוני בני אדם מרחבי אירופה ומהקולוניות המרוחקות, מה שהוביל להכנסות כה גבוהות, עד כי ניתן היה לממן בהן את הקמת אלברט הול, מוזיאון המדע ומוזיאון ויקטוריה ואלברט. כל הכבודה הזאת נכנסה לארמון הבדולח השקוף בעל שלד הברזל הדק שנבנה בהייד פארק.

^{ארמון הבדולח בהייד פארק (תמונה: ויקישיתוף)}

עוצר נשימה, תרתי משמע
תכנונו של המבנה המקורי ארך עשרה ימים בלבד. היה זה ענק של מתכת ומאות אלפי מטרים רבועים של זכוכית, כ-35 מטרים גובהו, 7,500 מ“ר שטחו. תפקידו של הארמון היה לא רק לארח את התערוכה, אלא גם לגרום למבקרים בה להחסיר פעימה. המבנה חולק למתחמים, שכל אחד מהם הוקדש להצגת נושא אחר. מרכזו היה מקושת ושקוף והכיל את האורגן הגדול בעולם, כמו גם קרקס. כנראה שמה שאפשר לפקסטון לתכנן את המבנה עצום הממדים והמרשים במהירות כה רבה הייתה התבוננותו הממושכת בצמח שושנת המים (בשמה הבוטני ויקטוריה אמזוניקה). הצמח הענק הובא אל גני קיו בלונדון מהאמזונס, ועל שמה של המלכה זכה לשם The Giant Victoria Waterlily. פקסטון, שכאמור היה גנן, הוקסם ממערכת עורקי העלה, מהסתעפותם של עורקי המשנה מהעורק המרכזי, ומהחוזק המבני שאלה מספקים לעלה, בעל השוליים המורמים זקופים מעל המים כשולי קערה. בין עורקי המשנה ישנה רשת של “צלעות” סיביות שתורמת לפיזור העומסים ולתמיכת רקמות העלה. העלה נראה שברירי, אך הוא חזק מספיק כדי לשאת עליו משקלו של אדם, כמו על רפסודה. בהשראתו של הצמח המלכותי, פקסטון ויתר על שלד מאסיבי של קורות עץ וקירות תומכים ותכנן מבנה ששלדו הוא מוטות מתכת דקים וקלים, שביניהם לוחות זכוכית – יותר מ-200,000 שמשות, ששטח כל אחת מהן 30X120 ס“מ. שושנת המים, אגב, לא איבדה מערכה הביומימטי. ה-Lilypad, עיר צפה שתוכננה עבור פליטי אקלים על ידי משרד האדריכלות וינסנט-קלבו, עוצבה אף היא בהשפעת השושנה האמזונית. מבנה נוסף שנוצר בהשראת השושנה הוא טרמינל פן אם, בשדה התעופה ג‘ון קנדי בניו יורק. גגו של המבנה מחקה את צורת שושנת המים על מנת לפזר את עומס המשקל.

הארמון הוגדר כ“שילוב של קתדרלה וחממה”, ולא בכדי. קתדרלה – בשל הפאר והמרכז המקושת; חממה – מפני שפקסטון שכח שהפעם היצירה שלו נועדה לאכלס לא רק צמחים (אם כי הם היו בו בשפע), אלא בעיקר בני אדם. פקסטון אמנם סיפק את דרישותיהם החשובות של מארגני התערוכה: מבנה פשוט, חזק, יציב ומהיר לבנייה, אבל ארמון הקריסטל סבל משתי בעיות קשות, שהפכו את השהות בו לבלתי נסבלת: קירות הזכוכית ותקרת הזכוכית גרמו לשמש לחדור מכל הכיוונים ולחמם את החלל ממש כמו בחממה. בנוסף, לא היו בו פתחי אוורור, כך שגם בקיץ הלונדוני הוא היה מחניק להחריד.

^{המלכה ויקטוריה פותחת את התערוכה ב-1851 (תמונה: ויקישיתוף)}

לאחר שהתערוכה נסגרה, ארמון הבדולח הועבר לגבעת סידנהם בדרום לונדון ונבנה מחדש בתוך פארק שעשועים ויקטוריאני, ונפתח לציבור בקיץ של 1854. הייתה לו חשיבות חברתית כלכלית רבה – הוא היווה אבן שואבת לגבעת סידנהם וסביבו נפתחו עסקים רבים, התקיימו בו תערוכות ואירועים, ובאופן כללי השטחים סביבו שגשגו. ב-1936 הארמון נחרב בשריפה, לאחר שבזכותו האזור הפך למוקד תרבותי ועסקי. עם שריפתו של הארמון ירדה קרנו של הפארק כולו.