בובות שמחפשות דירה

גבי נתן חיה ויוצרת בעיר שהקסם, הזיהום והכאוס דרים בה בכפיפה אחת. כמחאה על מצוקת הדיור בתל אביב, נתן השיקה את “פרויקט ההומלסים” שלה שמצטרף לעבודות נוספות שמושפעות מהסביבה העירונית

^{הדמות איגור, מתוך פרויקט ההומלסים של גבי נתן, בעיר הגדולה (עיבוד תמונה. צילום: גבי נתן, David King)}

גבי נתן היא יוצרת רב תחומית והייתה אחת ממשתתפי ערב הפצ‘ה קוצ‘ה האחרון, שבו אמנים, מעצבים ויוצרים ממגוון סוגי התמחויות ומדיות הציגו את עבודותיהם. גבי, שעבודותיה (בעיניי, לפחות) מושפעות מהחיים האורבניים על הטוב והרע שבהם, הציגה את “פרויקט ההומלסים” שיש בו מסר חברתי, סביבתי והרבה מאוד הומור. במסגרת הפרויקט היא עיצבה סדרה של בובות שמבקשות למצוא לעצמן בית בדרך מקורית במיוחד (פרטים בהמשך). בקיץ האחרון היא השתתפה בתערוכה הקבוצתית אתה אני וכל היתר בגלריה אורבניקס. התערוכה הציגה עבודות שמתייחסות להשפעתם של הנוף העירוני והארכיטקטורה העירונית על האנשים שחיים בתוך המטרופוליס, במקרה זה תל אביב. בראיון ל-and.co.il היא מספרת על אמנות בעיר קסומה ומפויחת כאחד.

במה את עוסקת כיוצרת ומה מעניין אותך במיוחד?
גבי: במשך הרבה שנים הייתי ארטדירקטורית בתחום הפרסומות לטלוויזיה. לפני כמעט שנתיים התפטרתי מהמשרה המלאה על מנת לפנות זמן לאמנות. בעזרת הציורים אני בעצם עושה סוג של חשבון נפש ובוחנת את מערכת היחסים המאוד אמביוולנטית שלי עם תרבות הצריכה והפרסום.
את שואלת מה מעניין אותי במיוחד. הכל מעניין אותי. יש כל כך הרבה רעיונות וכל כך מעט זמן. לרוב אני חוטפת סחרחורת מכל הדברים שאני רוצה לעשות וזה משתק אותי. אני מוצאת את עצמי פשוט יושבת בחדר ובוהה. לכן החלטתי שכדי להיות פרודוקטיבית, אני חייבת להתמקד וכרגע אני מתמקדת באמנות.
חוץ מהציור יש לי הרבה פרוייקטי צד בתחום העיצוב שבינתיים נדחקו הצידה, כמו למשל גרביוני קעקוע, מדבקות ויניל לניאגרה ו“דרושה דירה בתל אביב” (פרוייקט הבובות ההומלסיות).
 

^{גבי נתן | עבודה של גבי נתן מתוך “אתה, אני וכל היתר”, תערוכה קבוצתית בגלריה אורבניקס בתל אביב}

בפצ‘ה קוצ‘ה הצגת את פרויקט המחאה שלך כנגד מצוקת הדיור בתל אביב. מה הפרויקט כולל?
מצוקת הדיור בתל אביב ידועה ומוכרת לכולנו. החלטתי לתקוף את הבעיה מזווית יותר קלילה, הומוריסטית וכייפית. אני רוצה לפזר בעיר 100 בובות שמחפשות דירה (בשלב הראשון, אחר כך אשחרר עשרה הומלסים מדי חודש): בתחנות אוטובוס, על ספסלים, בבתי קפה, שירותים ציבוריים וכו’. לכל דמות יש שם וסיפור אישי מצחיק ומרגש. מי שימצא אותן ברחוב, מתבקש לעזור להן ולהעניק להן קורת גג וגם לצלם אותן בביתן החדש ולשלוח תמונה להורים שלא ידאגו. אני גם רוצה לבנות אתר לפרויקט ובו תהיה גלריית התמונות שאנשים צילמו וגם חנות למי שלא מצא בובה ברחוב. חלק נכבד מהכנסות החנות ייתרמו לנזקקים.
הפרויקט נמצא בשלבי פיתוח וכיון שהוא עצמאי לחלוטין, אין לו דד-ליין. השאיפה היא לסיים אותו לקראת קיץ 2009. בערב הפצ‘ה קוצ‘ה גבי זרקה מהבמה אל הקהל כמה וכמה “הומלסים” עטופים בשקיות בד שחורות, על מנת שהזוכים המאושרים בבובות ימצאו להן בית.

^{שמעון גרסיה כבר לא הומלס. הוא מצא לעצמו בית בסן פרנציסקו}

למה חשוב לך לשתף את הציבור האנונימי ביצירה?
ב“יצירה” את מתכוונת להומלסים? כי זה מיזם חברתי. חשוב לי שהוא יגיע לכולם. אני מסתכנת בלהישמע כמו סלוגן של קמפיין לרשות העירייה, אך זוהי באמת העיר של כולנו. הבובות יגיעו גם לשכנים שלי ביפו, גם לשכונת התקווה ויד אליהו גם לשינקין, רוטשילד, צפון העיר ואפילו לאזור התחנה המרכזית הישנה.
חוץ מזה יש בזה משהו מאד מסקרן. מעניין איך הציבור יגיב אליהן, לאן הם יתגלגלו והאם אנשים באמת יטרחו לצלם ולשלוח. התברר לי למשל ששמעון גרסיה, אחת הדמויות שחילקתי בפצ‘ה, בכלל נסע לסן פרנציסקו.

יש בובות שכבר מצאו בית?
כן, הבובות שחילקתי בפצ‘ה מצאו בתים נהדרים. חלק מהאנשים אפילו שלחו תמונות. רפי שקולניק למשל, גר עם בחור בשם בן ואפשר לראות בצילומים שהוא הסתדר לא רע בכלל. הוא מתרחץ מדי יום, כותב בלוג, קורא עיתונים, עושה את צרכיו באופן סדיר ומתפנק בכוסית ויסקי וטראפלס שוקולד לפני השינה. הא כן, את רוב שעות היום הוא מבלה בבריכה.
 

^{החיים הטובים של רפי שקולניק}

מהמצגת שלך בפצ‘ה קוצה וגם מהתערוכה באורבניקס קיבלתי רושם שליצירה שלך יש אופי מאוד אורבני. עד כמה העיר משפיעה עליך כאמנית?
אני לא בטוחה שהייתי מגדירה את היצירה שלי כ“אורבנית” אבל אולי יש בזה משהו. אני חושבת שמה שהכי משפיע על העבודות שלי (אני מתכוונת בעיקר לציורים) זו התחרותיות וההישגיות של החיים האורבניים ואני מנסה להעלות את השאלה “האם אפשר גם אחרת?”.

מה את אוהבת בתל אביב ומה היית משנה בה?
אני מאד אוהבת את תל אביב. את הים, את הלילה, את הרחובות, את האנשים...
כמובן שתמיד יש מה לשפר. בתור מישהי שמזמן כבר ויתרה על הרכב הפרטי לטובת האופניים, הייתי סוללת שבילי אופניים אמיתיים. זיהום האוויר כאן בלתי נסבל, עד כדי כך שלרוב אני רוכבת עם מסיכה. לדעתי צריך בשלב ראשון להשקיע בתחבורה ציבורית ירוקה ויעילה יותר ובהמשך להגביל את כמות כלי הרכב על הכביש. זה נעשה בעולם, אין שום סיבה שזה לא יקרה גם אצלנו. אם היו משאירים קצת יותר שטחים ירוקים במקום לבנות חניונים ומגדלי יוקרה זה גם היה יכול להיות נחמד. מאוד חסרים לי גם מיכלים להפרדת אשפה ומערכת מחזור עירונית יעילה יותר. אני גרה ביפו כבר 11 שנים ומאד מפריע לי שבכל פעם שאני יורדת עם הכלב לים, יש ריח של ביוב.
 

^{גורלו של צחי כהן לא שפר עליו}

מעניין עד כמה פרויקט ההומלסים של גבי נתן, שעוסק בבעיה אמיתית וכואבת, יכול להשפיע על המצב בתל אביב. אולי אמנות והומור יצליחו לשנות באמת את פני העיר, אבל גם אם לא – הם לבטח יוסיפו לה זריקה קטנה של צבע.

האתר של גבי: http://www.postdesigner.com