בונה באדמה

מימי קדם ועד היום אנשים בונים בתי אדמה וגרים בהם. טל בשן לומדת מבנאים מסורתיים איך מקימים בתי בוץ ידידיותיים, והיא מביאה את החוכמה העתיקה לכאן

חלק גדול מאוכלוסיות העולם מתגוררת עדיין בבתי אדמה. טל בשן, נגרית ומעצבת ישראלית, עוסקת בשנים האחרונות בלמידה ובלימוד של טכניקת הבנייה עתיקת היומין הזאת, תוך התמקדות בשני היבטים חשובים שלה שכרוכים זה בזה: טכניקת עבודה ידידותית שכוללת שימוש בחומרים טבעיים ומקומיים וללא צורך בשריפה; התמקדות באמנות בנייה של נשים.
טל גרה עם משפחתה באתר מעיינות סטף, כחלק מפרויקט של קק“ל לשימור החקלאות ההררית העתיקה. היא החלה לשחק בבוץ כאשר בנתה במתחם המגורים שלה בית אדמה קטן, בתהליך שנמשך חצי שנה והשתתפו בו חברים ובני משפחה. במסגרת למידת שיטות הבנייה המסורתיות טל נסעה לאזור קאץ’ שבמדינת גוג‘ראט בהודו, ויצרה קשר הדוק ומתמשך עם אנשי המקום סביב נושא הבנייה והמלאכות המסורתיות הייחודיים לאזור. בשנים האחרונות שהתה תקופות ארוכות בכפרי קאץ’ ובמדבר תאר בראג‘סטאן, ולמדה תוך כדי עשייה ובניה את דרך החיים המיוחדת של הבונים באדמה.
 

^{בית האדמה של טל בשן בסטף}

איך הגעת לבנייה באדמה?
טל: בהמשך לעבודתי כנגרית ומעצבת רהיטים, ועל רקע מגורי באתר “מעיינות סטף” לשימור החקלאות ההררית העתיקה של א“י, התחלתי להתעניין בבנייה עצמית של בתים בחומרים טבעיים. מפגש עם בתי בוץ שנבנו בשנות ה-90 המוקדמות בכפר הנופש “בסטה” בסיני יצר את המפגש המכריע עם קבוצת בנאים שנשארתי לעבוד איתם במשך כמה ימים ונדבקתי בחיידק.
 

^{התמונות מתארות שלבים שונים בבניית בתי הבוץ המסורתיים הנקראים “בונגה” בכפרי קאץ’ בהודו. בתמונה זו: יובל אמיר ז“ל, אחיה של טל, אדריכל שעסק בבנייה ירוקה, שאיתו חלקה את חוויות המסעות המעשיים בהודו}

הבנייה באדמה היא עתיקת יומין, ואפשר למצוא עדויות לקיומה עוד בתקופה הניאוליתית, אז החלו בני האדם לחיות בישובי קבע. טל מציינת כמה מבנים ידועים המוכיחים את יעילותה של טכניקת הבנייה הקדומה: מגדל בבל נבנה לגובה של 90 מ’ בבניית לבנים במאה השביעית לפנה“ס. חומת סין נבנתה ברובה בבניית אדמה בשיטת “האדמה הנגוחה” (דחיסת אדמה בין שתי מסגרות עץ והעלאת המסגרת לבניית הנדבך הבא בקיר). מידע מעניין על בנייה באדמה אפשר למצוא בספר “על האדריכלות”, שכתב ויטרוביוס, אדריכל ומהנדס צבאי רומי מהמאה הראשונה לפנה“ס. פרק ג’ בספר מוקדש להכנת לבנים. בימי הביניים נבנו באירופה ערים וכפרים בבניית אדמה, וגם במרוקו אפשר למצוא מבצרי אדמה, “קסבות”, עד היום. בתימן נמצאים המבנים הגבוהים ביותר, עד שמונה קומות, שנבנו מלבנים שטוחות. בעולם הכפרי של אפריקה, הודו ודרום אמריקה – מבנים פשוטים ושובי לב שבונים התושבים עצמם מאותם חומרים.
אצלנו בישראל שמשה האדמה כחומר בנייה נפוץ עד אמצע המאה ה-20, בבתי הפלאחים הערביים בשרון ובנגב ובמחנות הפליטים של אזור יריחו. מתיישבי הנגב הראשונים הקימו את המצפים גבולות, רביבים ובית אשל בבניית אדמה, וגם במושבות הוותיקות רחובות ופתח תקווה, ובקיבוצים נען וגבעת חיים עדיין אפשר למצוא בתים אחדים שנשמרו, עדות ליוזמת המתיישבים החרוצים.
בתי אדמה “פעילים” בישראל אפשר לראות עדיין בקיבוץ לוטן בערבה, בכפר הנופש ימי מדבר ליד מושב צופר ובמצפה מתת בגליל – כל אלה הם אתרי נופש. האדריכל ומשמר האתרים אסי שלום, שמקדם את הבנייה האקולוגית, כולל בתי האדמה, בנה את ביתו בשדה בוקר מלבני אדמה כבית לדוגמה ואף הביא לארץ מכונה לייצור לבני אדמה. התקן הישראלי מאפשר בניית בתים בני קומה אחת בלבנים כאלה.
 

^{קיבוע חלון בקיר של “בונגה”}

בנייה באדמה היא אלטרנטיבה מעשית היום?
דרך הבנייה באדמה היא חלק מתנועה משמעותית שמחפשת דיוק ותשומת לב לשימוש נבון בחומרי גלם, טכנולוגיות בנייה לא מזהמות ויצירת מבנים המקיימים את עצמם מבחינת אספקת אנרגיה. בנוסף, מאפשרת הבנייה באדמה לכל אחד לייצר לעצמו את סביבת מגוריו ללא תלות בשרשרת בעלי מקצוע ומתווכים. יתרונותיו של בית האדמה: הקשר של הבונה אל מתחם המגורים, התחושה האישית והביתית שהחומר החי מייצר. בנייה נכונה מייצרת מבנה המספק נוחות אקלימית – קרירות בקיץ וחמימות בחורף.

למה בחרת דווקא בקאץ’ כמקום ללמוד בו?
אל אזור קאץ’ הגעתי בעקבות תמונות שראיתי בספר העוסק במלאכות נשים בכפרי הודו. תמונות בתי הבוץ המקושטים ורהיטי הבוץ המיוחדים משכו את תשומת ליבי וגרמו לי לעזוב את עיסוקיי ולנסוע לחפש את המקור. המפגש המתמשך עם נשות הכפרים בקאץ’ חשף לפני תרבות שלמה של יצירת “יש מאין” – יצירת מתחמי מגורים, רהיטים וכלים מאדמה פשוטה וחומרי שארית, כמו קש וגללי חמורים. כאדם יוצר נדלקתי על החיבור בין הפשטות, תהליכי היצירה הפשוטים והנבונים ובין התוצאה האישית המרהיבה. בנוסף, משכה אותי דרך העבודה החברתית – עבודה משותפת בקבוצה פתחה לפני מסלול חדש של יצירה תוך שיתוף ושותפות.
 

^{קישוט קירות הבתים בציורים בצבעי אדמה}

בנה ביתך
טל מסבירה שבבסיס כל שיטות הבנייה באדמה נמצאת התערובת המשלבת שלושה מרכיבים: אדמה חרסיתית, חול וסיבים. אדמה חרסיתית (clay, חומר, טין) מצויה בכל מקום ומשמשת כדבק המחבר את גרגרי החול אחד לשני. מקור המילה Clay במילה ההינדו-אירופאית Glay, להדביק ביחד. יחסי החרסית והחול יקבעו את איכותה של התערובת על פי מבחן התוצאה: כשהחומר רטוב עליו להיות דביק, חלק וגמיש וכשהוא מתייבש – עמיד, נוקשה וללא סדקים. תוספת הסיבים, קש לסוגיו, משמשת לחיזוק על ידי יצירת רשת קושרת, אוורור החומר והקטנת המשקל היחסי שלו. ערבוב האדמה מתבצע באמצעות הוספת מים במידה ודריכה ברגליים. בניה באדמה יכולה להתבצע בשיטות שונות, אך מותנית בהכרות עם החומר ותכונותיו.
 

^{עבודה משותפת בקאץ’}

קירות האדמה עמידים וקשיחים, כל עוד אינם נחשפים למגע עם מים. אם נסתכל על הבנייה העתיקה, המסורתית והעכשווית באדמה, נוכל להבין את העיקרון הראשון והחשוב – עיקרון “הכובע והמגפיים”. קיר האדמה חייב להיות מוגן מלחות ורטיבות גם בבסיס, בחלקו התחתון, וגם בחלקו העליון. לשם כך בונים מגפיים – מסד עמיד למים (מאבן, צמיגים, בלוקים); וכובע – גג רחב שוליים שירחיק את המים מראש הקיר ומצדדיו. הגג יבנה בשיטות ומחומרים העמידים למים. הקירות מטויחים מבפנים ומבחוץ לשם הגנה על הקיר, וכן מסיבות אסתטיות. בדרך כלל טיח מאדמה מקומית משמש לפנים הבית, וטיח סיד נושם משמש לצד החיצוני ומחודש מדי שנה. הטיוח נעשה בעזרת הידיים ומשמש כאפשרות לביטוי יצירתי.
טכניקות הבנייה העיקריות כוללות בנייה בלבני בוץ (אדובה) שהוכנו מבעוד מועד ויובשו בשמש; בנייה באדמה נגוחה – דחיסת אדמה בין מסגרות עץ; בנייה חופשית פיסולית על בסיס נדבך ראשון שנבנה ברוחב הרצוי. במערב הודו משתמשים בטכניקה ייחודית שבה בונים ברגבי אדמה יבשים המודבקים זה לזה בסגנון חופשי; בנייה על שלד ענפים, מעין סוכה מצופה בבוץ שהושארו בה קטעים לא מטויחים לאוורור.
 

^{רהיטי בוץ צבועים בבוץ לבן ומעוטרים בתבליטים}

לפי הצורך, לא לפי האגו
טל אינה אדריכלית בהכשרתה ולכן אינה עוסקת בהשוואת טכניקת הבנייה באדמה לשיטות בנייה קונוונציונליות, אך היא מדגישה את ההתכוונות ותשומת הלב לבנייה בסדר גודל הגיוני ואפילו צנוע: “בנייה בקנ“מ נכון לבונה ולמתגורר, לפי הצורך ולא לפי האופנה או האגו. היום רווחת הנטייה לבנות מבני ענק בעלויות בנייה ותחזוקה שאינן ביחס הנכון למחסור בחומרי גלם ולבעיות הזיהום והפגיעה הסביבתית. יש לזכור את מעגל החיים של הבית, הכולל את שלב איסוף חומרי הגלם, שלב הבנייה, שלב התחזוקה ושלב התפוררות הבית לתוך האדמה. בבנייה נבונה באדמה אין יצירת זיהום סביבתי בכל אחד מן השלבים. האם זה כך בבנייה קונוונציונלית?”

את כל התמונות צילמה טל בשן (c).
טל מקיימת סדנאות ב“מרכז לבנייה מסורתית באדמה”, מידע עליהן ניתן להשיג בדוא“ל talbash2@gmail.com