הצל של הזבל

בראשית שנות התשעים הגה האדריכל דני ישראלביץ’ רעיון מהפכני: להקים לאורך החוף סככות רשת ממוגנטות שיקלטו אליהן את פחיות השתייה הריקות, ויימנעו את הטמנתן בחול. בעיריית תל-אביב מיהרו להזדעזע, והרעיון נגנז. על פרוייקט קסום שנשאר בצל

אי שם בתחילת העשור האחרון של המילניום הקודם, בעודו יושב להנאתו בחוף שרתון ולוגם פחית שתייה צוננת, עלה במוחו של דני ישראלביץ רעיון יוצא דופן. ישראלביץ’, אז סטודנט צעיר לאדריכלות, שנהג לבלות את שעות בין הערביים בחוף הים האהוב עליו, קץ בתופעת הטמנת הפחיות בתוך החול, האופיינית לחוף שרתון, והחליט למצוא פתרון.
בדמיונו ראה ישראלביץ’ שורה של סככות רשת ממוגנטות, שיוקמו לאורך החוף: במקום להטמין את הפחיות הריקות עמוק בחול, ציבור השותים פשוט ישליך אותן כלפי מעלה, והן מצדן יישארו צמודות לרשת הממוגנטת. אסופת הפחיות הצבעונית תספק מעין סככת צל, ותשמש גם כפסל סביבתי. בסוף הקיץ, כך על פי תוכניתו המקורית של הסטודנט בעל החזון, יגיע לחוף טרקטור שיאסוף את כל הפחיות ויוביל אותן למחזור.

^{הנה משהו שלא תראו בחופי תל אביב}

התוכנית שנקברה כמו פחית בחול
ישראלביץ’ מיהר לשרטט סקיצה של הפרוייקט, שזכה לשם המלבב “צל-זבל”, ולאחר מכן גייס למשימה את חבריו כדי לבנות דגם שישמש כאבטיפוס של המצאתו החדשנית.
בראיון שהעניק לעיתון מעריב, בעת שהתוכנית היתה עוד בחיתוליה, הוא תיאר את חזונו במילים הבאות: “הצורה הלא אחידה שהרשת תקבל תשתלב מצוין עם התנועה התמידית של הים, ותעזור לנו להיחלץ מהחד-גוניות של סככות העץ המקובלות.”
אך מסתבר שלא קל להיחלץ מתבניות מקובלות וחד-גוניות. כדי לממש את הרעיון, היה צורך באישור של עיריית תל-אביב, אבל העירייה לא מיהרה להרים את הכפפה (או במילים אחרות: ישראלביץ’ כמעט נזרק ממדרגות הבניין). תקוותיו למצוא בחלונות הגבוהים מישהו עם ראש צעיר שיאמץ את הפרוייקט, נגוזו עד מהרה, והתוכנית הייחודית נקברה כמו פחית ריקה בחול של שרתון.
ישראלביץ’, היום אדריכל מצליח ובעליו של משרד דן והילה ישראלביץ אדריכלים, מביט לאחור ומסכם: “זה היה רדיקלי מדי בזמנו. בעירייה רצו משהו שמרני, וממש קיבלו חום מההצעה שלי. היום, כשהבנייה הירוקה הפכה לטרנד, אפשר לומר שהפרויקט פשוט הקדים את זמנו, כפי שקורה לעיתים ליצירות שונות בתחומים אחרים, כמו מוזיקה וספרות.”