זיכרונות מאפריקה – בנייה אתיופית

בקתה אתיופית מסורתית היא מבנה נעים, זול ופשוט לבנייה שאין בו שימוש בכלים מכאניים וחומרים מסרטנים. ביום שבו יכירו בערך הידע המסורתי האתיופי, אולי נראה בקתות כאלה גם כאן האחים כהי העור שבאים מאתיופיה מביאים עמם מסורת מופלאה ועתיקה, אבל למרבה הצער החברה הישראלית כמעט שלא מאפשרת לאותה מסורת להתבטא, וחבל. מחקר קטן על שיטות הבנייה האתיופיות המסורתיות פותח את הדלת גם אל בקתת ההגודג'ו וגם אל הידע שנשאר באפריקה, ורק רסיסים ממנו הגיעו לכאן. לכבוד יום העצמאות של אתיופיה שחל ב-11 בספטמבר, הכתבה הזאת היא מחווה לעדה האתיופית במיוחד ולאפריקאים תושבי הארץ בכלל.

^{גטה זמני בגודג'ו ניסיוני שבנה בגבעת אולגה (צילום: שחר שילוח)}

גודג'ו, שמכונה גם טוקול, הוא בית אתיופי אופייני שאפשר לראות כמוהו בכל חבלי המדינה. מה שמשתנה זה בעיקר הגודל, שתלוי באמצעיה הכספיים של המשפחה. זהו מבנה עגול בעל גג חרוטי ורצפת אדמה כבושה, שעשוי מחומרים טבעיים ומקומיים בלבד, ללא שימוש בכלים מכאניים, מסמרים או מתכות. יש כמה דוגמאות לגודג'ו בארץ – בכפר הנוער שפיה, במרכז הקליטה במבשרת ציון ובבית הספר הדמוקרטי בגבעת אולגה, שם פגשתי את גטה זמנה, אומן ויוצר מלאכות אתיופיות מסורתיות, והאיש שבנה את הגודג'ו במו ידיו, תוך היצמדות כמעט מוחלטת לשיטות הבנייה המסורתיות.

^{גודג'ו מקושט בצבעי אדמה של אנשי אלבה באתיופיה (צילום: Carsten Ten Brink)}

לבן אני אף פעם לא אהיה
ליד הגודג'ו  בגבעת אולגה : גטה מגדל דורה וטף, שני דגנים שמשמשים למאכל באתיופיה וגם מוצאים את דרכם אל המבנה. מכיוון שהיה כבר בן 19 כשעלה לארץ, גטה התנסה פעמים רבות בארצו בבניית בקתות. כמו כל אתיופי אחר, כשזוג נישא בכפר, גם הוא היה מתגייס יחד עם כולם להקמת המבנה, תהליך שנמשך כחודש אחד. אנחנו יושבים בגודג'ו בגבעת אולגה בצהרי היום בראשית ספטמבר, ובפנים קריר ונעים, אור רך חודר פנימה. גטה מאמין שהגודג'ו מתאים מאוד גם לאקלים הישראלי, ואם רק היו נותנים לו, הוא כבר היה מקים שכונת בקתות אתיופיות ליד נתניה. לבן אני כבר לא אהיה, הוא אומר. אז למה לי להתנתק מהמסורת שהבאתי מאתיופיה? הוא לא מתנתק, ומסביר איך בונים גודג'ו. מתחילים בחפירת תעלה בעומק של כ-0.5 מטר בצורה של מעגל. בדרך כלל גודג'ו בקוטר של 6 מ' יספיק למשפחה צעירה. בתעלה תוקעים מוטות עץ, סנדות מענפי אקליפטוס, באורך של 3 מ', כך שמתקבל קיר עגול בגובה של 2.5 מ'. כדי לקבל יציבות מהדקים אדמה סביב העמודים בעזרת חפץ כבד. השלב הבא הוא חיבור "קורות הרוחב". אלה הם ענפים דקים וגמישים, באורך של עד 4 מ' שנכפתים בניצב לעמודים ומכופפים לפי הצורך. בגודג'ו באולגה השתמשו בצמח הקנה. עמודי האורך והרוחב צריכים להיות צפופים, מפני שעליהם מיושם הטיח, שעשוי מבוץ מעורב בצואת בהמות. כעת מציבים את העמוד שתומך את הגג במרכז המעגל. כמובן, ככל שהוא מאסיבי –טוב יותר. בין העמוד לבין הקירות מחברים את "קורות" הגג, שהם אותם ענפים דקים שמשמים כ"קורות" הרוחב של הקירות. לאחר מכן, מקודקוד הקונוס שנוצר ועד לקירות, כופתים בצורה שבלולית ענפים שהם למעשה המקבילה האתיופית למרישים. על הקונסטרוקציה הזאת יונח הקירוי, שעשוי מאגודות של עשב יבש. גטה מסביר שחשוב מאוד ליצור אגודות צפופות, על מנת למנוע חדירה של מים. האגודות נקשרות אל הענפים בעזרת חבלים שגם הם עשויים מחומר צמחי ולכל אורך הבנייה משתמשים רק בהם לחיבורים. משטחי העשב מונחים כמו רעפים, כך שאם יורד גשם הטיפות מחליקות אל שולי הגג מבלי להיכנס פנימה. את הרצפה עושים מקש של דגן הטף מעורב בבוץ. באתיופיה היו בתים שהיו מקושטים בצבעי אדמה. גם הרהיטים היו עשויים מאדמה, ששם הייתה אדמת חמר נוחה לעבודה. והנה, יש לנו בית.

^{בקתה מבפנים. מימין: גג בתהליכי בנייה (צילום: שחר שילוח); משמאל: חפצים מסורתיים על אדן החלון (צילום: A. Davey)}

גודג'ו בארץ הקודש
גטה מסביר שהבקתה מחולקת בדרך כלל לאזור הסבה, אזור שינה ופינת מטבח. העשן של המדורה יוצא החוצה דרך חור בקיר. כשהמשפחה מתרחבת, אפשר לחלק את שטח הגודג'ו באמצעות קירות, שאותם בונים באותה השיטה שנבנו הקירות החיצוניים. אתה חושב שזה מתאים למגורים בישראל? אני שואלת. הוא עונה נחרצות שכן. הוא בא מאזור גונדר בצפון אתיופיה, חבל ארץ מדברי שהטמפרטורות בו מאמירות גם ל-50 מעלות. אבל הבקתה נוחה אקלימית מכיוון שהקירות נושמים. הוא אומר שאם בקיץ הוא משפריץ מים על הקירות והגג, הקרירות המוחשית למדי נשארת למשך שבוע. גטה מוסיף שהחיים בגודג'ו נעימים יותר, מפני שהוא בנוי מחומרים טבעיים בלבד ואין בו כימיקלים מסרטנים. עקרונית ניתן לחבר את הבקתה לרשת החשמל ולהעביר צנרת חשמל בקירות. ומה לגבי צנרת מים? לזה הגודג'ו אינו מציע פתרון. באתיופיה הכפרים היו ממוקמים ליד נהרות, שם התרחצו ומשם הביאו את המים, מה שגם סייע ליהודים לשמור על דיני הטהרה שעליהם הקפידו במיוחד. בתי הכנסת היו גודג'ואים גדולים, ו"האוהל האדום" היה גודג'ו קטן שבו שהו הנשים כשבוע, בכל פעם שהיו בנידה. גטה מספר שאחד הקשיים בעלייה ארצה נבע מכך שהממסד לא הכיר בצורך של בני העדה בהפרדה הזאת. היו מקומות שבהם בנו בקתות על הגג במיוחד לשם כך, אבל בשם הדמוקרטיה הן פורקו, והעולים החדשים נאלצו לחיות עם מה שבארצם נחשב לטומאה. בעיני הישראלים גודג'ו לנידה נתפש כאמצעי לדיכוי נשים, אבל גטה מסביר שכשביטלו את בקתת הנידה, לקחו מהנשים את החופשה החודשית שלהן וגם את חופשת הלידה.

^{גודג'ו קלאסי בכפר באתיופיה (צילום: Vero Will Robertson) | כניסה לגודג'ו "עשיר" (צילום: Judith)}

בעלי מלאכה
בקתות גודג'ו ישנן בכל כפרי אתיופיה, לא רק של היהודים. אולם, בדומה ליהדות אשכנז, גם יהודי אתיופיה נאלצו להתמחות במלאכות מסוימות שנותרו אפשריות עבורם לאחר שנושלו מאדמתם במאה ה-15 מכיוון שסירבו להתנצר. מכאן מתחיל סיפור סבוך שקצהו, סוגיית בני הפלשמורה ושאלת יהדותם, הוא מורכב ולא זה המקום לפרטו. אולם, חלק מהתוצאה של אותן גזירות הוא התמחותם של יהודי אתיופיה במלאכות הנפחות, הקרמיקה, האריגה והקליעה. בשנים האחרונות הבינו בישראל שיש ערך לידע הזה, שהוא לא רק אסתטי אלא גם מעצים. במקום מפגש : בגבעת אולגה אומנים כמו גטה מעבירים סדנאות שבהן הם מעבירים הלאה את הידע שנצבר בקהילתם במשך שנים. גטה עומד להשלים את בניית הגודג'ו בגבעת אולגה ולהקים בקתה קטנה נוספת, ומקווה שתינתן לו ההזדמנות להפיץ את בשורת הגודג'ו במקומות נוספים בארץ.