ב-1866 אונייה עמוסה באנשי חזון ממדינת מיין נחתה בנמל יפו והקימה בעיר מושבה בסגנון המקובל בניו אינגלנד. המהגרים עד מהרה שבו אל ביתם, רוב הבתים לא שרדו, אך אלה שכן מספרים סיפור לא מוכר על ההיסטוריה של תל אביב

ב-11 באוגוסט 1866, בשעה 10:30 בבוקר, 157 אנשים עלו על סיפונה של המפרשית “נלי צ‘ייפין” שעמדה להפליג מנמל העיר ג‘ונספורט שבמדינת מיין, ארצות הברית, אל נמל יפו, פלשתינה. הם שטו במשך 42 ימים במטרה להגשים חלום, מעין חזון נוצרי-ציוני תמים, שיתנפץ תוך שנתיים, אך יותיר עדות אסתטית להפליא, חבויה כמעט בין רחובותיה של דרום תל אביב. הנוסעים הונהגו על ידי ג‘ורג’ אדמס, מ“החברה להגירה לפלשתינה” ומייסד “כנסיית המשיח”. אנשי הכנסייה האמינו כי מוטל עליהם תפקיד בהשבת העם היהודי לארץ ישראל. הם עזבו ארצם במטרה להביא את המודרניזציה אל אותה פינה קטנה במזרח התיכון, שאז הייתה תחת שלטון עות‘מאני. על הספינה הם העמיסו רהיטים, כלי בית, זרעים, כלים חקלאיים וגם את מה שגרם לכתבה הזאת להיכתב – עצים לבנייה שנכרתו ביערות מיין, חלונות, דלתות, ברזלים למתיחת גדרות, פחיות צבע ירוק כהה שבו היה נהוג לצבוע תריסים בניו אינגלנד, אריחי רצפה מעץ, שרף לאיטום גגות, מסמרים, מלט, לבנים לבניית ארובות ואפילו קירות, כולם בסגנון שהיה אופייני לניו אינגלנד. המחיצות והדלתות שימשו לחלוקת בטן המפרשית לתאים-תאים ששימשו את משפחות המהגרים, וכאשר הקבוצה נחתה על חופי יפו, הם פורקו ושימשו להקמת בתי המשפחות בקולוניה האמריקאית של תל אביב.

^{מבט מבית הידידות מיין אל עבר כנסיית עמנואל, קומת המגורים בבית הידידות מיין (צילום ריד הולמס, מתוך אתר בית הידידות מיין)}

הקולוניה האמריקאית הוקמה, לאחר תלאות רבות שנלוו לרכישת האדמות, מדרום-מזרח למה שהיום היא דרך אילת, בין הרחובות אאורבך ואליפלט. המתיישבים ממיין אולי רצו לחיות לחופיו המהבילים של הים התיכון, אך לא התכוונו לאמץ את שיטות החקלאות, סגנון החיים או הארכיטקטורה המקומית, כפי שהעיד המטען שהמתין בבטנה של ה“נלי צ‘ייפין”. הם באו ממדינה של נמלים ויערות, שספינות גדושות עצים וחלקי מבנה, ממש בתים מפורקים להרכבה, הפליגו ממנה לכל רחבי העולם, כולל מקומות חמים כמו הוואי וארץ הקודש. ג‘ין ל. הולמס, שאל הסיפור שלה נגיע מיד, מסבירה מביתה המחודש שבקולוניה האמריקאית, שממיין היו משיטים אפילו קרח נהרות עד לסין, לאחר שגילו שנסורת העצים משמשת כחומר בידוד מצוין.
בתי הקולוניה האמריקאית בתל אביב הוקמו במהירות הודות ליחידות המוכנות מראש. העיצוב היה סטנדרטי, כמו בבית באמריקה. הגמלונים, הכרכובים והמרזבים דמו לבתים במיין, אבל החלונות היו קטנים יותר – 3X3 רגל במקום 6X6. על מנת ליהנות מיפי הפרדסים ומהנוף לים, רבים מהמתיישבים הוסיפו מרפסות עץ שניצבו על קורות והוקפו במעקות ממוטות עץ עדינים. ד“ר ריד מ. הולמס, שגם אליו נגיע מיד, כותב בספר “הנחשונים”, שמספר את סיפורה של הקבוצה הנוצרית ממיין, שמלאכת הגימור של המעקות, שבניגוד ליתר פרטי המבנה נעשתה בארץ, מעידה על רצונם של 22 משפחות המתיישבים לגור בבית זמן ממושך. לא כך קרה.

^{בתי עץ אופייניים לניו אינגלנד (צילום: pfly, Lyra Black)}

המתיישבים התקשו לשרוד ביפו. הצמחים שהביאו עמם ממיין, שכללו, למשל, עצי דובדבן, לא יכלו להתפתח באקלים המקומי. שיטות החקלאות שבהן השתמשו לא התאימו לסוג הקרקע ולכמות המשקעים של האזור. רבים מהמתיישבים היו ספנים שהתקשו למצוא פרנסה בפלשתינה, וכאמור, הכישלון בעיבוד האדמה לא אפשר להם להתקיים על גידוליהם. גם המקומיים לא ששו לקלוט את הזרים בתוכם. לכל אלה הצטרפו מחלות ותמותת ילדים גבוהה, כמו גם סכסוכים פנימיים ותפקוד כושל של המנהיג אדמס, שנהג לתת עינו בכוס. לאחר שנתיים בלבד, אנשי כנסיית המשיח הותירו מאחור את בתי העץ היפים ושבו על עקבותיהם. אחריהם התיישבו בשכונה הטמפלרים מגרמניה. בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-19 החלו הטמפלרים ברכישת בתי המושבה. הם ציפו את בתי העץ בטיח ובאבן – מה שתרם למראה גרמני שאותו ביקשו הטמפלרים, אך לא תרם כלל להישרדותם של בתי העץ, שהחלו נרקבים תחת הציפוי הזר. הטמפלרים גם בנו מבנים ציבוריים והקימו בשכונה את כנסיית עמנואל גבוהת הצריח, שבנייתה נשלמה ב-1904 ועד היום ניתן לשמוע את קול נגינת העוגב שבוקע מתוכה. הטמפלרים גורשו מישראל על ידי הבריטים בזמן מלחמת העולם השנייה, והמושבה נותרה נטושה. שישה בתי עץ מטים ליפול נותרו במושבה, מאוימים ממהלומות הבולדוזרים של כרישי נדל“ן, עד שב-2002 בני הזוג הולמס, ג‘ין וריד, הגיעו לשכונה.

^{הבית ברחוב אאורבך 10 במהלך השיפוץ ואחריו (צילום ריד הולמס, מתוך אתר בית הידידות מיין)}

ריד מ. הולמס הוא בעל תואר ד“ר להיסטוריה מאוניברסיטת חיפה, צלם ומספר סיפורים ממיין, צאצא אחת ממשפחות המתיישבים. הוא שמע על סיפור הקולוניה לראשונה ב-1943, חקר ותיעד אותו בספר “הנחשונים”. ג‘ין ל. הולמס היא מפקחת בנייה מוסמכת ממסצ‘וסטס, תיאולוגית, חוקרת שואה, לשונאית ומחנכת. בדומה לקודמיהם שבאו לכאן מניו אינגלנד במאה ה-19, גם בני הזוג הולמס נתקלו בקשיים עד שהצליחו לרכוש את אחד מששת בתי הקולוניה ששרדו, בית פינתי ברחוב אאורבך 10. לבית כבר הוצא צו הריסה והוא ניצל ברגע האחרון בזכות השניים. הבית שמצאו היה בעל מרתף, שתי קומות ועליית גג, אחד משרידים בודדים לתעשיית הבתים המוכנים והמיוצאים שפרחה במיין. בשיקום בית אחר בקולוניה, בית מס’ 4 ברחוב אאורבוך, השתתף מרק היינס, בעל ניסיון בשחזור בתים מהמאה ה-19, שלדברי ג‘ין חולל ניסים בבית, המוכר כמבנה של מסעדת “קרן”. במהלך שיפוצי הבית הזה התברר שהוא למעשה שני בתים שחוברו על מנת ליצור בית גדול יותר ושבמקור הגג היה שטוח. מדרגות שהובילו אליו העידו שהוא תפקד כמרפסת גדולה. הבית הזה היה שייך לאיש הקולוניה היחיד שנשאר כאן עד מותו, שמו רולה פלויד. לפלויד הייתה כרכרת סוסים שהובאה ממיין, התחבורה הציבורית הראשונה בין ירושלים לתל אביב.
צוות של יעקב שאפר, מומחה שימור מרשות העתיקות, ניקה את המרתף, הוריד את הרעפים וגירד את הטיח החיצוני של הבית ברחוב אאורבך 10. בהמשך היה קושי בהתקדמות העבודה, מפני שלאגף לשיקום מבנים בעיריית תל אביב לא היה ניסיון בעבודה עם בתי עץ, ונדרשו הוכחות מצולמות מהתקופה על מנת לשכנע אותם שהבית אכן היה מצופה עץ. לבסוף הטיח קולף, הבית צופה מחדש, הקורות המקוריות, מעצים עתיקים ממיין חוזקו. במרתף אפשר לראות קורה מקורית וסמוכות שנבנו כהרכבה ללא שימוש במסמרים. דלתות, חלונות ותריסים שוחזרו במשך כמה חודשים על ידי נגר ישראלי בעל ניסיון בעבודה עם בתים של האמיש בארצות הברית. במהלך העבודות התגלו ראשי התיבות MTW חקוקים על אחת הקורות. על פי רישום הנוסעים על ה“נלי צ‘ייפין”, השם הזה יכול היה להיות שייך רק לאדם אחד – מרק ט. וונטוורת’, הסבא רבא של ריד הולמס, שעד לאותו רגע לא ידע שהוא משפץ בית שהיה שייך למשפחתו.

היום הקולוניה האמריקאית היא פנינת נדל“ן בתל אביב. בנוסף לבית וונטוורת’ המשוחזר, ישנו המבנה שהיה מסעדת קרן בית פרטי נוסף וכן שני מבנים חדשים שנבנו ברוח המקום, לצדם של מבנים מהתקופה הטמפלרית. הבית שבני הזוג הולמס שחזרו הפך ל“בית הידידות מיין”, שקומתו הראשונה והמרתף שלו משמשים כמוזיאון קטן לתולדות המושבה האמריקאית, עם תמונות וחפצים מהתקופה, שמזכירים את “בית קטן בערבה”. בקומה השנייה מתגוררים במהלך חלק מהשנה ריד וג‘ין הולמס, שיודעים לספר באופן מרתק את סיפורו של המקום. מחציתו המזרחית של המבנה, שאינה שייכת לבני הזוג הולמס, עשויה מאבן, עדות לתקופה הטמפלרית. ג‘ין מספרת שלמרות שהבית עשוי עץ, אינו מתחמם מאוד בקיץ, כי התוספת הטמפלרית קולטת את רוב החום. מעבר לכביש נמצא מבנה נוסף, עומד לקרוס, שרק לאחרונה הוצא מידיו של יזם שעמד להרסו וכבר החריב חלק ממחיצות הפנים. טיול מקרי בשכונה הוליד מפגש עם דייר מזדמן שסיפר שמשפחתו חיה במשך שנים כפולשים בבית הנטוש. היום גרים שם רק חתולים. בית הידידות מיין פתוח למבקרים ללא תשלום בימי שישי ושבת בין השעות 12:30 ו-15:00. עבודת השחזור זיכתה את בני הזוג בפרס השחזור של מיין בשנת 2004. הבית צמוד לכנסיית עמנואל, שגם בה ניתן לבקר, אך כרגע היא נמצאת בשיפוצים. סיבוב בשכונה אינו אורך זמן רב, אבל הוא הזדמנות למפגש קסום עם פיסה מההיסטוריה המוכרת פחות של העיר תל אביב-יפו.

^{בית הידידות מיין | כנסיית עמנואל (מתוך ויקישיתוף)}

לאתר בית הידידיות